03-6706616
ההיסטוריה של העברית מתחילה לפני אלפי שנים והיא למעשה אחת השפות העתיקות בעולם. העברית המודרנית המדוברת כיום בישראל אמנם שואבת את מקורותיה מהעברית העתיקה אבל היא בת קצת מעל מאה שנה.
השאלה הבוערת – העברית המודרנית
באביב 1879 פרסם כתב העת הווינאי “השחר” מאמר שכותרתו היתה: “השאלה הבוערת”. במאמר, עדיין לגמרי אנונימי, בחור בשם אליעזר בן יהודה תקף בחריפות את תופעת ההתבוללות ועודד יצירת יישובים יהודיים בפלשתינה. יתרה מכך, הוא הציע שהיהודים ידברו בשפתם העתיקה – עברית: “ארץ ישראל תהיה מוקד של האומה כולה. וגם אלה שחיים במקומות אחרים, ידעו שהאומה שלהם בארץ מולדתם ויש לה גם שפה וגם ספרות.”
תחת הכינוי בן יהודה הסתתר סטודנט לרפואה בן עשרים בשם אליעזר פרלמן. הוא נולד בשנת 1859 בעיירה לוז’קי שבמחוז וילנה, למד בישיבה בפולוצק, לאחר מכן למד בגימנסיה הרוסית בדווינסק וב-1878 נסע לפריז כדי ללמוד רפואה אם כי הרפואה לא ממש היתה בראש מעייניו של הבחור הצעיר. כל מה שעניין אותו היה לקבל מקצוע שיאפשר לו להתקיים בכבוד בפלשתינה אליה רצה להגיע בכל מאודו.
מאמרו של בן יהודה נכתב בכישרון רב והיה מלא תשוקה אבל נראה היה אז כי נושא תחיית השפה העברית המודרנית כשפה מדוברת נראה כדבר חשוב בעיניו בלבד. וזה היה די מובן בהתחשב בנינוחות היחסית שחשו יהודי אירופה בשנת 1879.
במרכז אירופה היהודים הוכרו כאזרחים שווי זכויות וברוסיה תחת שלטון הצאר הליבראלי אלכסנדר השני הם חיו בביטחון יחסי ונראה היה כי נושא קבלת הזכויות האזרחיות נמצא ממש מעבר לפינה. באופן טבעי, מעטים בלבד חלמו על הקמת המדינה היהודית ועוד פחות מכך, על תחייתה של השפה העברית.
על איזו תחיית-שפה מדובר?
בזכות מאמציהם של מחנכים, “משכילים”, ספרות עברית במחצית השנייה של המאה ה-19 חוותה שגשוג אמיתי. במדינות שונות יצאו לאור עיתונים ומגזינים שונים, מאמרים עיתונאים והיו אפילו תרגומים לעברית מהשפות האירופאיות. קוראים העריצו רומנים היסטוריים של אברהם מאפו, שנכתבו בסגנון מקראי, ואת שירתו של יהודה לייב גורדון.
המאמר של בן יהודה היווה את ההוכחה הטובה ביותר לכך שהעברית היא בת קיימא: המחבר כתב והביע את עצמו באופן חופשי בעברית בנושאים העכשוויים.
העברית – שפת הקודש
עברית חדלה להיות שפה מדוברת בסוף המאה השנייה לספירה והיא הוחלפה במהירות ביוונית ובארמית. עם זאת, ליהודי התפוצות, היא שמשה עדיין כשפת הקודש. על פי המקרא, עשרת הדברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני היו בעברית ולכן חשיבותה הגדולה. אם לא היתה העברית שפת האל, היתה קרוב לוודאי עשויה למצוא את עצמה ברשימה הארוכה של השפות ה”מתות” אבל שפת הקודש נתנה ליהודים תחושה ייחודית של הכוונה אלוהית שאין לה תחליף ולאורך זמן רב היא גם לא תורגמה לניבים אחרים.
את העברית משווים לעיתים קרובות עם הלטינית של ימי הביניים. בדיוק כמו הלטינית, עברית היתה במשך שנים שפה של תפילה, סכסוכים דתיים, חיבורים מדעיים ושירה. עם זאת, אם הידע של הלטינית באירופה היה מנת חלקם של המשכילים בלבד, בקהילה היהודית ידיעת העברית היתה חובה לכל גבר, שללא העברית היה מוצא את עצמו מנודה מהקהילה. ההלכה הכתובה קבעה כי “מגיל שלוש יכיר הילד את האותיות של התורה, כדי שילמד לקרוא אותה.”
אוריינות, ובתוך כך לימוד עברית, הייתה חובה לא רק על ההורים, אלא גם על הקהילה כולה: “כל אחד חייב ללמד את בנו תורה… אם האב אינו שוכר מורה כדי ללמד את בנו, מאלצים אותו לעשות כן”. “בתי ספר צריכים להיות בכל עיר, אבל אם בעיר מסוימת הם אינם, תושבי העיר הזאת ינודו עד שיזמינו מורים.” – כך נכתב בספר ההלכה ה”שולחן ערוך”.
למרות שיהודים רבים קראו ושלטו בעברית, בשפת הקודש השתמשו רק לצורך שיחות על עניינים ברומו של עולם. לשיחות החולין על נושאי היומיום שימשו שפות כמו יידיש, לדינו, ערבית ואחרות. בחיי היומיום, דיברו עברית רק בפגישות עם יהודים ממדינות אחרות, או כאשר רצו להסתיר את משמעות השיחה מהגויים. כך נוצר מצב ייחודי: עברית הייתה קיימת במשך מאות שנים כשפה ספרותית בלבד. יתרה מזאת, נוספו לה כל פעם מילים חדשות מהשפה המקומית, ובכל זאת השפה העשירה, הגמישה ומלאת ההבעה הזאת לא הייתה ממש “חיה”. אבל היא גם לא הייתה שפה “מתה”. מדויק יותר יהיה לקרוא לה “שפה רדומה”.
מיליוני יהודים בכל רחבי העולם שלטו בשפה העברית, אבל היא היתה עבורם שפה שנייה ולא שפת אם. בנוסף, בעברית הספרותית, קיימים אלמנטים שהם מחוץ לשפה המדוברת, ולא היה לה שום תמריץ כדי להגיב במהירות למציאות הסובבת ולהשתנות בהתאם, לכן השינויים בעולם לא באו בה לידי ביטוי. נראה שבמהלך מאות שנות ה”שינה” שלה, עברית פיגרה הרחק מהקידמה, ולא נוצרו בה די מילים כדי לתאר אלפי פריטים. האם ניתן להחיות את השפה הזו ולהפוך אותה למדוברת? כל חוקר מפוכח היה אומר בביטחון שהדבר בלתי אפשרי. בן יהודה לא חשב כך.
בן יהודה עזב את לימודיו בפריז, ובשנת 1881 הוא הפך למורה באיגוד הישראלי העולמי אשר הזמין אותו למשרת הוראה באחד מבתי הספר שלו בירושלים. בן יהודה עזב לפלשתינה יחד עם אשתו הצעירה דבורה וגם למעסיקיו וגם לאשתו הוא העמיד את אותו התנאי: גם בבית הספר הלימודים יתנהלו בעברית וגם בבית המשפחה השפה המדוברת תהיה עברית.
בפלשתינה בן יהודה מגלה דבר חשוב. קיימות שתי קהילות סגורות של יהודים, אשכנזים וספרדים. שתיהם משתמשות בעברית רק לצורך שיחת חולין קלה ובמגעים רשמיים. בגלל היותו איש חברותי ונעים הליכות, בן יהודה מדבר בעברית עם כל מי שהוא פוגש, ומקדם ומטיף בלהט את רעיונותיו, ורוכש לאט לאט קהל מאמינים.
עם זאת, כאשר בן יהודה העקשן החליט ששפת האם של תינוקו שזה עתה נולד תהיה עברית, אפילו חבריו הקרובים ביותר אמרו פה אחד ש”זהו ניסוי מסוכן, הילד יכול לגדול פגום…” על דבורה, האם הכנועה, שלא ידעה לדבר עברית טוב מספיק, האב אסר לדבר עם בנה. במקומה, טיפלה בתינוק מטפלת שידעה עברית היטב. אבל הקושי היה כאשר הילד היה בחדר הילדים, ובסקרנות היה מצביע עם היד על האובייקטים סביבו ושואל: “מה זה?” בחיפוש אחר התשובות לשאלות התמימות של בנו, תלמיד הישיבה לשעבר היה מוצא את עצמו באופן קבוע שקוע בחיפוש במשנה או בתלמוד: הוא היה חייב ליצור מילים חדשות על בסיס יום יומי אך זה לא היה מספיק, צריך היה מיד לשים אותם בשימוש. ובן יהודה, שנתן מענה לנער הסקרן, (שבניגוד לחששות הלגיטימיים, התפתח טוב למדי) מיד התחיל להשתמש במילים החדשות בשיעורים בבית הספר, ביקש גם מחבריו להשתמש בהם בכל הזדמנות, וביקש מאשתו לבטא אותם לעיתים קרובות, אפילו כשהיא עשתה קניות. האם הוא היה אובססיבי? משוגע? הימים שבאו לאחר מכן הוכיחו אחרת…
יהודים, דברו עברית!
בעוד בן יהודה עמל על יצירת מילים חדשות בעברית, בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה חלה תפנית טרגית. ב-1 למרץ 1881 נרצח הצאר אלכנסדר השני.
עיתוני הימין הודיעו כי מי שרצח את הצאר היו “ידיים יהודיות”, ובמדינה החל גל של פוגרומים. תחת שלטון הצאר החדש, אלכסנדר השלישי, אנטישמיות נלהבת הפכה לחלק מהמדיניות הציבורית. החלה הגירה המונית של היהודים מהאימפריה הרוסית. הזרם המרכזי של הפליטים שם את פעמיהם לאמריקה, אך היה גם מספר קטן יחסית של מהגרים, שהגיעו לפלשתינה. היו אלה אינטלקטואלים – אידיאליסטים, משוכנעים שעל היהודים לחיות בארץ ישראל.
דווקא העולים משנות 1880-1900 הגיבו בהתלהבות לקריאתו של אליעזר: “יהודים, דברו עברית!”, בזמן שהיהודים האורתודוכסיים, הן ממוצא האשכנזי והן ממוצא הספרדי, הגיבו בביקורת לפעילותו של הרפורמיסט, הילדים של העולים מרוסיה הפכו לתלמידי בתי הספר הראשונים בהם לימדו עברית. בשנת 1890 עברית הפכה לשפה העיקרית של בתי הספר באזור הגליל, ב-1896 נפתח גן הילדים בעיר רחובות, בו הילדים למדו עברית ובשנת 1906, בתל אביב, נוסדה הגימנסיה העברית הראשונה.
בעקבות משפחת בן יהודה, החלו לצוץ משפחות נוספות אשר דיברו רק ב”שפה העתיקה החדשה” ולעיתים קרובות תלמידי בית הספר עזרו להורים בלימוד השפה. ככל שהעברית התפשטה יותר הסתבר שהמשימה העומדת מול אליעזר ומול עוזריו בעצם מורכבת בצורה בלתי נתפסת כמעט. בבתי הספר עבדו אוטודידקטים שידיעת השפה שלהם לא היתה מספקת. היה חסך קטסטרופאלי במינוח אוניברסלי לספרי הלימוד. יחד עם זאת היה עדיין צריך ללמד בעברית מקצועות מורכבים כמו מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וביולוגיה.
ניסוי, שהיה חסר תקדים בהיקפו והיה מבוסס תחילה על תיאוריות, נתן תוצאות מצוינות. בכמה עשרות שנים עברה העברית התפתחות אשר בדרך כלל לוקחת מאות שנים.
כמה עולה כרטיס לרכבת?
את האתגרים העיקריים שעמדו באותה התקופה בפני הרפורמיסטים של העברית באותה התקופה ניסח בצורה מדויקת בנימין זאב הרצל: “האם מישהו מאתנו שולט מספיק בעברית, כדי לרכוש כרטיס לרכבת?” כדי לבנות את הביטוי בעברית, היו חסרות המילים “רכבת” ו”כרטיס”. תהליך ההופעה של מילים חדשות, שהוא טבעי לכל שפה “חיה”, היה צריך להיות מופעל באופן מלאכותי.
התפקיד של הרפורמיסטים היה לא רק ליצור מילים חדשות, תוך כדי היעזרות במושגים שקרובים לנושא, כפי שכבר עשו באופן ספונטני סופרים שכתבו בעברית במאה ה-19. אלא היה צריך למצוא כאלה עקרונות, שלא סותרים את ההיגיון הקיים בשפה. הפעולה הלשונית הזאת משולה להשתלת איברים: במקרה שמילים מלאכותיות לא יכו שורש הן ידחו על ידי השפה, ממש כמו שתאים זרים נדחים על ידי אורגניזם חי.
לפני הכל, בן יהודה וחסידיו היו צריכים לבחור בין שתי גרסאות של עברית – אשכנזית וספרדית, בשניהם ההגייה שונה באופן משמעותי. למרות שלרפורמטורים עצמם היתה מוכרת יותר העברית האשכנזית, הם בחרו דווקא באופציה הספרדית כשפה קרובה יותר לתקופת המקרא. השלב הבא, והחשוב ביותר – היה לקבוע, לפי איזה עיקרון ייווצרו המילים החדשות.
איך יצרו מחדש את השפה העברית החדשה?
במקור, תכנן בן יהודה פשוט לבנות שורשים חדשים עם שילובים בלתי מנוצלים של הצלילים, כמו גם להרחיב את אוצר המילים של העברית בעזרת השפה הערבית. עם זאת, שתי ההצעות נדחו, ובן יהודה קיבל החלטה. המקור של יצירת המילה צריך לבוא מהשפה העתיקה. כעת התוספות של המילים החדשות בעברית צריכות היו להגיע בכמה דרכים. למשל:
- למילים קיימות ניתנה משמעות חדשה. כמו למשל, המילה “עניבה” ששימשה עד אז לתיאור סוג של קשירה, הפכה לעניבה של גבר.
- נוסף על כך, מהמילים הקיימות, לפי חוקי הדקדוק העברית, יכולות להיווצר מילים חדשות. כך למשל, מהמילה “מילה” נוצר “מילון” ומהמילה “עת” נוצר “עיתון”.
- עוד דרך היא השימוש הנרחב והמאפיין של העברית בביטוי המושגים באמצעות שילוב הדוק של שתי מילים. כך מהמילים “מגדל” ו”אור” נוצרה המילה “מגדלור”, מ”חיה” ו”גן” – “גן-חיות”.
- דוגמה נוספת היא ראשי תיבות. בעברית של ימי הביניים הופיעו לראשונה מילים, אשר נבנו ממספר מילים: (לדוגמא, שמו של המלומד מהמאה ה-11, רש”י – הרב שלמה יצחקי). עיקרון זה סייע גם ליצירת המילים החדשות. המילה המודרנית “תפוז” היא קיצור של שתי מילים – “תפוח זהב”.
- חלק מהמילים הושאלו מארמית – כמו המילה “כרטיס”.
“אם תרצו, אין זו אגדה”
ב-1890 התכנסה לראשונה ועדה של השפה העברית. עם זאת, למרות השם המכובד, הועדה בראשות אליעזר בן יהודה כללה ארבעה אנשים בלבד והתפרקה אחרי חצי שנה. בשנת 1904 בן יהודה חזר לעבודה והפך למייסד של האקדמיה המודרנית של השפה העברית. בן יהודה שאף ליצור מילון בסיסי שיכלול את כל המילים הקיימות בטקסטים העבריים עוד מתקופת המקרא.
הכרך הראשון של “המילון השלם של העברית העתיקה והמודרנית” יצא לאור בשנת 1910. האחרון, כרך שמונה עשרה במספר, יצא 37 שנה לאחר מותו של בן יהודה, בשנת 1959. כלל לא מפתיע שהפרויקט העצום הזה לקח כל כך הרבה זמן: המילון הכיל 8000 עמודים (!). פרויקט נוסף של בן יהודה היה העיתון היומי “הצבי”, העיתון המודרני הראשון שראה אור בעברית.
לא הכל ורוד
הפעילות של תומכי תחיית השפה העברית נתקלה לא רק באהדה אלא לעיתים בזלזול ובמקרים קיצוניים גם בשנאה. החרדים בירושלים ראו את תחיית השפה העברית כחילול קודש. גם דוברי היידיש לא ראו טעם בתחיית העברית, השפה העתיקה וה”מתה”, והעדיפו את היידיש ה”חיה” שנמצאה בשימוש של מיליוני בתי אב יהודים באירופה. ועדיין, תומכי השפה העברית ניצחו ניצחון מוחץ.
“אם תרצו – אין זו אגדה!” את משפטו המפורסם של בנימין זאב הרצל, אשר מיחסים להקמה הקרבה ובאה של מדינת היהודים, ניתן גם לייחס באופן מלא לתחיית השפה העברית. בשנת 1922, עם האישור של המנדט הבריטי על פלשתינה, הפכה העברית, לצידן של האנגלית והערבית, לאחת משלושת השפות הרשמיות של מדינת ישראל. אליעזר בן יהודה זכה לראות את היום הזה כי שנת 1922 היתה האחרונה בחייו של איש החזון הזה.
בישראל לא נהוג להקים פסלים ואנדרטות זכרון מארד לזכר המתים. במקום זאת, על שמו של בן יהודה נקראים הרחובות הראשיים והסואנים של תל אביב וירושלים. הרחובות תמיד מלאים בחבר’ה ישראלים צעירים. הם מפטפטים בסלנג של בני הנוער וכך כל יום נוצרות מילים חדשות. אין אנדרטה טובה יותר לזכרו של אביה של העברית המודרנית, מאשר השפה הזאת, שהיא חיה, תוססת ובו בזמן שומרת על ניחוח עתיק ומלא הוד.
פורסם ב: תרגום שפות
תגיות: אליעזר בן יהודה | אליעזר בן יהודנ | ההיסטוריה של העברית | ההיסטוריה של השפה העברית | העברית החדשה | העברית הישנה | השפה העברית | עברית